"המסע, לא היעד, הוא העיקר" - אמר המשורר והמחזאי טי. אס. אליוט. ספרו את זה ליואכים שפליץ שהעדיף לעשות את הדרך המהירה למטה
יואכים שפליץ חגג לפני כחודש את יום הולדתו ה-97, כאשר הילדים, הנכדים והנינים נאלצים להניף אותו בכסא 98 פעמים, ומי מהם ששרד את זה, גם לשמוח בשמחתו.
"אני רוצה להגשים חלום," הפתיע אותם, "ואם שלפוחית השתן שלי תאפשר, גם אצא להגשים אותו".
הוא המריא שבוע אחר כך עם משלחת מיוחדת אל ההר המפורסם. רכס הרי ההימלאיה עמד לקבל אורח יוצא דופן.
ההכנות למסע התארכו מעט כיוון שמר שפליץ בילה את רוב הזמן בשינה, בגיהוקים ובבית הכסא שלמרגלות ההר הנפאלי, שאכן כלל בית נטוש מעץ ובו כסא.
המשלחת יצאה לדרכה לפנות בוקר. מר שפליץ עלה על הרכבת של שמונה בבוקר והצטרף לאחרים.
האוויר היה דליל וקר, ורוחות חזקות נשפו והעיפו ממנו את סט השיניים האחרון שלו. הפסגה היתה קרובה מתמיד ומר שפליץ המשיך צעד אחרי צעד, מקל הליכה אחרי מקל הליכה ופיליפיני אחרי פיליפיני. היתה זו שעת ערב כשהגיע לבסוף לקצה ההר, העננים לרגליו, ורק הרוח שורקת באוזנו הימנית, זו שלא נפלה עקב הקור ותחלואות הגיל.
מר שפליץ הסתכל סביבו. הוא עמד בפסגת העולם, אבל הנוף לא היה לרוחו. "מה זה כל הלבן המחורבן הזה שם למטה?" רטן למטפל הפיליפיני שלו. "זה רק הרים וסלעים לבנים ואפורים. אפילו בחורות אין פה. יאללה ביי." אלו היו מילותיו האחרונות של מר יואכים שפליץ.
לדברי עד הראיה היחיד, מר שפליץ פשוט קפץ מהפסגה למטה. עקב גילו המתקדם, מצבו הגופני הרעוע, בריאותו הרופפת ותשישותו, מר שפליץ סדק את ירכו כשהתרסק לבסוף בתחתית צלע ההר, והחובשים נאלצו לחבוש אותו בתחבושת אלסטית. מאוחר יותר בערב מת מצינון.
ילדיו העדיפו לקבור אותו למרגלות ההר שכל כך אהב מרחוק, והתאכזב ממנו מקרוב.